ביום 26.1.2022 התקבל פס"ד של ביהמ"ש המחוזי ת"א-יפו (ע"מ 20822+20854-09-20) בשאלת תקינותן של חשבוניות מס שקיבלו שתי החברות המערערות (להלן- ב.ג. הנדסה ו- מאיר בריזדה ובניו או החברות, לפי העניין), והאם ניתן לנכות מס תשומות על בסיסן?

רקע

המערערות הינן חברות קבלניות שעוסקות במתן שרותי בנייה אשר בבעלותו וניהולו של בעל מניות יחיד. החברות ניכו מס תשומות במהלך השנים 2015 – 2018 על בסיס כ- 40 חשבוניות מס שהנפיקו להן חברות שונות שסיפקו להן שירותים כקבלני משנה (לרבות הספקת פועלי בנייה ובעלי מקצוע לפרויקטים בבנייה).

מנהל מע"מ הוציא לחברות שומת מס תשומות לאחר שהתברר לו כי חלק מהחשבוניות הנ"ל נחשבו בהליכים אחרים כחשבוניות פיקטיביות. למשל, לגבי חלק מהחשבוניות הנ"ל נקבע בהכרעת דין חלוטה בתיק פלילי (ת"פ) כי מדובר בחשבוניות פיקטיביות. כמו-כן, חלק אחר מהחשבוניות הנ"ל הוזכרו כחשבוניות פיקטיביות בכתב אישום שהוגש בגדרי תיק פשעים חמורים (תפ"ח). חשוב לציין שבשני המקרים החברות לא היו כלל בעלות דין בהליכים הפלילים הנ"ל. כמו-כן, השומות הנ"ל כללו אי התרת ניכוי מס תשומות גם לגבי חשבוניות נוספות (שלא נחזו לחשבוניות פיקטיביות) שהוצאו ע"י אותן חברות, למשל כי אינן מפורטות דיין או שנטען כי לא ניתנו שירותים בעטיין.

ביהמ"ש מפנה לסעיף 38 לחוק מע"מ הקובע כי ע"מ לנכות מס תשומות הכלול בחשבונית, על החשבונית לשקף עסקה אמיתית בין הצדדים הנכונים לעסקה ויש להוציאה כדין. דהיינו, תונפק ע"י מי שזכאי להוציאה, הפרטים בה יהיו נכונים לעניין טיב ואופי השרות, פירוט הסכומים וזהות הצדדים לעסקה. זהו המבחן האובייקטיבי עפ"י הוראות חוק מע"מ.

כמו-כן, נקבע בפסיקה חריג – כי אף אם החשבונית אינה משקפת את הצדדים הנכונים לעסקה או אף אם הוצאה בידי מי שאינו רשאי להוציאה, הרי שהעוסק רשאי עדיין לנכות את מס התשומות הכלול בה "אם החשבונית משקפת עסקה אמיתית ואם העוסק נקט בכל האמצעים הסבירים על מנת לוודא כי החשבונית הוצאה כדין על ידי מי שזכאי לכך". זהו "החריג הסובייקטיבי" שנקבע בפרשת מ.א.ל.ר.ז (ע"א 4069/03). אגב, נטל ההוכחה הן לעניין המבחן האובייקטיבי והן לעניין החריג הסובייקטיבי הינו על כתפי הנישום (ע"א 6364/12 סימקו החזקות).

ביהמ"ש בוחן את הנסיבות של כל חשבונית וחשבונית ומגיע למסקנה שחלק מהחשבוניות יצאו שלא כדין (כי הוכח שלא שיקפו את השרות הנכון שסופק למעשה לפרויקטים אחרים) וכן לא מתקיים החריג הסובייקטיבי (כי מטבע הדברים החברות היו אמורות לדעת בזמן אמת כי החשבוניות משקפות שרות לא נכון).

עם זאת, ביהמ"ש מגיע למסקנה אחרת, לגבי חלק אחר של החשבוניות. במקרה זה ביהמ"ש מציין כי מסקנתו הפוכה למקרה הראשון ולא משום חוזקת הראיות של החברות, אלא דווקא מפאת חולשת הראיות שמביא מנהל מע"מ. האחרון מודה בפני ביהמ"ש כי השומה, ביחס לחלק זה של החשבוניות, הוצאה אך ורק ע"ב כתב האישום שכלל לא התייחס לחברות (אשר החשבוניות, נשוא פס"ד זה, נזכרו בנספחיו), הכרעת הדין והודעותיהם של בעל המניות בחברה ובנו – שלא היו כאמור בעלי הדין באותו תיק פלילי. מנהל מע"מ לא בחן וחקר בעצמו את חומר הראיות (שהיווה בסיס לכתב האישום ולהכרעת הדין), והסתמך למעשה על מסקנתם של גורמים אחרים שהתקבלה ביחס לבעלי דין אחרים.

ביהמ"ש קובע כי כתב אישום אומנם יכול להוות ראיה מנהלית, וככזה מנהל מע"מ יכול להסתמך עליו בהוצאת השומה ולהיבנות מהודאת הנישום המצויה בו. אולם, אם השומה מתבססת על מסקנות אליהן הגיע גורם אחר ביחס לבעלי דין אחרים, ומבלי שבדק וחקר חומר הראיות הקונקרטי כלפי הנישום והפעיל שיקול דעת עצמאי – הרי שהנטל שנופל על כתפי הנישום להפריך את טענות מע"מ אינו נטל כבד כלל, וקל וחומר ביחס לחשבוניות שכלל לא צוינו בכתב האישום ו/או הכרעת הדין.

ביהמ"ש אף קובע, כי החשבוניות הנ"ל הוצאו כדין גם אם לא ניתן למצוא להן ביסוס מלא בהסכמים החוזיים בין הצדדים (שהיו די דלים, במקרה דנן), ובלבד שהחשבוניות שיקפו עסקה אמיתית (עובדתית, "הפרויקט ברח'…עומד על תילו") ונכונה בין הצדדים הנכונים לעסקה תמורת הסכום שצוין בהן.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) יובל אבוחצירא, ממשרדנו.